פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש ט׳:כ״ה

25 315 כן כתב רש"י בגמרא מגילה טז:, וז"ל: "סדר המקראות כך הוא; 'וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות' פסוק כג, 'כי המן בן המדתא האגגי וגו" פסוק כד, 'ובבואה לפני המלך אמר עם הספר וגו", ומרדכי כתב אליהם שיעשו פורים כי המן ביקש לאבדם, ומה שבאת אסתר לפני המלך להתחנן לו, כל זה יאמר שנה בשנה". ומבאר ש"בבואה" מוסב על אסתר, וכמו שתרגם יונתן אמנם להלן לאחר ציון 335 יחלוק על דברי רש"י אלו בנקודה אחרת. וכן רש"י פירש כאן "ובבואה - אסתר אל המלך להתחנן לו". וכן הראב"ע נוסח א וחכמי צרפת והיוסף לקח פירשו כן ורש"י בגמרא, וכנ"ל. אך הראב"ע בנוסח ב, הר"מ חלאיו, העקידת יצחק והמנות הלוי ראה הערה הבאה, והגר"א ביארו שהכוונה למחשבת המן. וכן המלבי"ם כתב: "כי 'בבואה' מוסב על המחשבה שהזכיר בפסוק הקודם עת באה מחשבת המן לפני המלך, היינו עת שנודע להמלך מחשבתו כי יעץ רעה".

26 316 כפי שהעיר המנות הלוי רי., וז"ל: "הפירוש המחוור במילת 'ובבואה' המחשבה... והמפרש שהוא מוסב על אסתר, נסתרה דרכו מהכתובים, כי היא נסתרת למעלה מזה י"ג פסוקים". וכן העיר העקידת יצחק בפירושו כאן למגילה בפרק ב, בין פסוקים כ וכא, עמוד לג בהוצאת מוסד הרב קוק, וז"ל: "'ובבואה לפני המלך'. המפרשים הסכימו כי 'ובבואה' חוזר לאסתר. והוא רחוק מאוד, כי לא נזכרה שתים דפין לפניה ואחד לאחריה".

27 317 והיא מלכה מחמת שהיא נשואה לאחשורוש המלך.

28 318 לשון הגמרא מגילה יג. "'ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת' למעלה ב, ז, תנא משום רבי מאיר, אל תקרי 'לבת' אלא 'לבית'", ולמעלה פ"ב לאחר ציון 163 הביא מאמר זה, וביארו בהמשך לאחר ציון 220.

29 319 למעלה פרק ב פסוק כב, פרק ד פסוק ד, פרק ה פסוקים ב, ג, יב, פרק ז פסוקים א-ח, פרק ח פסוקים א, ז, ופרק זה פסוקים יב, כט, לא.

30 320 והמקרא נכתב על פי הנראה, ולא על פי הנסתר והנחבא. וכן כתב למעלה פ"א לאחר ציון 1204 שלא נזכרה במגילה טענת המלאכים לפני הקב"ה, "כי מה שהיו המלאכים אומרים לפני השם יתברך, אין זה בנגלה לאדם, רק בנסתר, לכך זה גם כן בנסתר ולא בנגלה". הרי שדבר המוזכר להדיא במקרא הוא מחמת שהוא דבר הנגלה לעין כל, ואילו דבר המוסתר במקרא הוא מחמת שאין הדבר נגלה לעין כל. ובבאר הגולה באר הרביעי תמז: כתב: "אין מפורש בתורה דבר זה בפירוש, רק בהעלם ובהסתר. כי התורה שמה הדברים כפי מה שהם; הנעלמות - נסתרות, והגלויות - מפורשות". וכן נאמר שמות ב, ה "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על יד היאור וגו'", ופירש רש"י שם "ורבותינו אמרו 'הולכות' לשון מיתה, הולכות למות, לפי שמיחו בה". וכתב על כך בגבורות ה' פי"ז פ. בזה"ל: "ויראה שהענין זה מיתה עליונה, כי נסתלק מהם כחם ומזלם לגמרי, וזהו מיתה עליונה... ובפירוש זה יתורץ לך מה שלא כתב בפירוש דבר זה בכתוב... שלא היה זה נס מפורסם". ובגו"א בראשית פ"י אות ב ביאר מדוע לא נזכרה בפירוש הע"ז של נמרוד, וז"ל: "כי אין ע"ז דבר נגלה בימיהם, כי לא נודע עבודת השם יתברך לכל עד שלא היה נקרא 'עבודה זרה', ולכך לא כתב גם כן בפירוש". ובתפארת ישראל פס"ג תתקפה: ביאר שההשגות הדקות של תורה נמצאות בתגין שבתורה, ולא באותיות. ובפחד יצחק פסח מאמר נב, כתב: "כוונת דברי קדשו של המהר"ל היא, כי מכיון דהסתכל באורייתא וברא עלמא ב"ר א, א, ממילא כל השבעים פנים לתורה יש להם פנים מקבילים בעולמות, וכל פנים בתורה מגלים הם את הפנים אשר לעומתם בעולמות. ומפני כן, מה שנתגלה בתורה בפנים של פשט, הרי הוא מאורע של פשט בעולם הפשט. ומה שנתגלה בתורה בפנים של רמז, הרי הוא מאורע של רמז בעולם הרמז. והוא הדין והיא המדה בכל השבעים פנים אשר לתורה". ושם מאריך לבאר יסוד זה. לכך נס נגלה אמור להיות נכתב במקרא, כי הוא דבר נגלה לאדם. ואילו נס נסתר אמור להיות מוסתר במקרא, כי הוא דבר שאינו נגלה לאדם. ראה למעלה בהקדמה הערות 381, 593, פ"א הערות 183, 1205, פ"ב הערה 640, פ"ג הערה 282, ופ"ו הערה 285.

31 321 מדגיש זאת, כי בסמוך יבאר ששאר הבריות לא ידעו שאסתר היא אשתו של מרדכי, אך על כל פנים מרדכי ידע זאת.

32 322 יש להבין סברה זו, שהרי אמרו בגמרא מגילה טו. "'לך כנוס את כל היהודים וגו' עד אשר לא כדת' למעלה ד, טז, אמר רבי אבא שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו באונס "נבעלתי באונס" רש"י שם, ועכשיו ברצון "מכאן ואילך מדעתי" רש"י שם. 'וכאשר אבדתי אבדתי' שם, כשם שאבדתי מבית אבא, כך אובד ממך "ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון אסורה לבעלה" רש"י שם". ולמעלה פ"ד לאחר ציון 445 הביא מאמר זה. ואם כן אסתר אכן אסורה על מרדכי ואינה עוד "אשתו". ומהו איפוא הביאור בדבריו ש"מרדכי עצמו הוא יודע שהיא אשתו, ואם יאמר 'אסתר המלכה' הרי הוא מודה שהיא לאחשורוש", אך זו לכאורה האמת המרה, ומה הטעם להסתיר זאת. ואולי המהר"ל סובר כשיטת ר"ת כתובות ג: תוד"ה ולידרוש שביאת גוי אינה אוסרת אשת ישראל. ומה שאמרו בגמרא "כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך", כבר ביאר בשיטמ"ק כתובות ג: בזה"ל: "מיהו במגילה אמרינן בהדיא כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך, ושמא קאמרה הכין דמרדכי לא יחפוץ בה, אף על גב דמדינא שריא, משום דהויא לה פגומה בבעילת עובד כוכבים". ויל"ע בזה.

33 323 פירוש - הואיל והשמטת שם אסתר היא מחמת שאסתר היא אשתו של מרדכי וכמו שביאר, ממילא כך יפרשו הבריות השמטה זו, וכיצד מרדכי סיכן עצמו בהשמטה זו, והרי זו מרידה גלויה כנגד אחשורוש שאסתר אינה נחשבת לאשתו.

34 324 של מרדכי.

35 325 כן כתב היוסף לקח כאן, וז"ל: "'ובבואה' רצה לומר בבוא אסתר. ולא אמר מי, לפי שכבר היו יודעים שהמלכה היה מזרע היהודים, והיו גם כן עיניהם תלויות עליה, ולא היה צריך להזכיר 'אסתר', שאומרו 'בבואה' היה מובן".

36 326 לשון היוסף לקח כאן: "'אמר עם הספר ישוב מחשבתו', כוונת מרדכי על המלך, שאמר להם ואתם כתבו. ולא כתב 'אמר המלך', כי הדברים מובנים".

37 327 "מעצמו" - מיוזמתו. וכן כתב רש"י כאן "אמר עם הספר - אמר המלך בפיו, וצוה לכתוב ספרים, שתשוב מחשבתו הרעה בראשו".

38 328 בא לבאר את ההדגשה "על ראשו".

39 329 כן ביאר למעלה בתחילת פרק זה לאחר ציון 8, ש"ראשית גוים עמלק" במדבר כד, כ עומד כנגד "ראשית תבואתו" ירמיה ב, ג של ישראל. וראה למעלה הערה 10.

40 330 לשונו למעלה פ"ח לאחר ציון 186: "כי כוונת המן עליהם לעשות בהם אבדון גמור, שהיה המן רוצה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים. וכאשר היה הכל 'ביום אחד' למעלה ג, יג זהו אבדון גמור, כי כליה במקצת אין זה אבוד גמור... ולכך כתיב שם 'טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז', כי טף ונשים כליון גמור", ושם הערה 188 נתבאר ש"אבדון גמור" הוא אבדון מהשורש ומההתחלה. גם רומז בזה שעמלק מתנגד לאבות, ובעיקר ליעקב, והאבות הם התחלת ישראל כמבואר למעלה פ"ו הערה 20. וכן מבואר בנצח ישראל פ"ס הערה 92. וראה למעלה פ"ה הערות 600, 601.

41 331 לשונו למעלה בהקדמה לאחר ציון 132: "כמו שאמרו ז"ל במסכת מגילה טו: שלכך זימנה אסתר את המן, שנאמר משלי כה, כא-כב 'אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו וגו". ופירוש זה, שכאשר שונא שלך הוא מקבל ממך, וזה כאשר אתה נותן לו לחם, והוא חפץ לקבל ממך, ובדבר זה הוא נמסר לידך, שהוא מקבל. שכל אשר מקבל מאחר, בזה הוא נמסר בידו, והוא תחת רשותו. ובזה השפילה את המן, ועלו ישראל על השונא שלהם, הוא הרשע המן. ובזה 'גחלים אתה חותה על ראשו', כי היה נותן עצמו אל ההעדר מעיקר שלו, וזה נקרא 'ראשו'". וב"על הנסים" אומרים "והשבות לו גמולו בראשו".

42 332 כמו שכתב למעלה פ"א לאחר ציון 382, וז"ל: "כי לנבוכדנצר היה ראוי שיהיה העושר, שנקרא דניאל ב, לח 'אנתה הוא ראשה די דהבא'... והוא הראשון מד' מלכיות, שנאמר עליו 'אנתה הוא ראשה די דהבא'". ולמעלה פ"ג לאחר ציון 256 כתב: "כיון שהוא התחלה אל האבוד, לכך ראוי שיהיה בחודש הראשון, שהוא התחלה גם כן". ולמעלה פ"ו לאחר ציון 138 כתב: "לכך הכתר שהוא על ראשו מורה שהוא נבדל מצד התחלתו". ובבאר הגולה באר הרביעי תג: כתב: "כי הראש, מפני שהוא ראש, הוא התחלה". ובנתיב העבודה פט"ו א, קכה: כתב: "ועוד יש להבין כי התפילין שהם על האדם... מורה כי השם יתברך מלכותו על האדם מצד התחלת האדם, כי הראש שעליו תפילין של ראש, הוא התחלה". ובשבת סא. אמרו "הרוצה לסוך כל גופו, סך ראשו תחילה, מפני שהוא מלך על כל איבריו". וראה תפארת ישראל פכ"ב הערה 37, נצח ישראל פל"ז הערה 26, ונתיב התשובה פ"ד הערה 101, למעלה פ"א הערה 386, פ"ג הערה 257, ופ"ו הערה 139. ולמעלה בהקדמה הערה 135 נתבאר שראש האדם דומה לעיקר האילן.

43 333 לשונו למעלה פ"ג לאחר ציון 25: "וכאשר המן היה גדול, ולפי גדלו היה רוצה לכלות את ישראל בכחו הגדול, לכך בא עליו העונש בכח, עד שנתלה עם עשרה בניו בפעם אחד". וכוונתו שעשרת בניו נתלו ופרחה נשמתן בבת אחת מגילה טז:. וזה שעשרת בני המן נתלו ומתו כאחד מורה שהם נעקרו מהשורש, כי כאשר העץ נעקר משרשו, אז כל ענפיו מתים ברגע אחד. ולכך מיתת עשרת בני המן בפעם אחת מורה שכח המן נעקר מהשורש. וכן מבואר למעלה פ"ג הערה 27, פ"ח הערה 188, גו"א במדבר פכ"א הערה 158, ודר"ח פ"ה מ"ד קט., ושם הערה 408. וראה למעלה הערה 51.

44 334 "כי כל מעשה המגילה שנהפך מחשבתו של המן עליו" לשונו למעלה פ"ה לפני ציון 358. ולמעלה פ"ח לאחר ציון 54 כתב: "כלל הדבר במגילה הזאת, כי היה המן הכנה למרדכי, שכל דבר שרצה המן לעשות, נהפך עליו. ודבר זה יסוד המגילה". ושם בהמשך לאחר ציון 212 כתב: "כבר אמרנו ענין המגילה הזאת, שהיה בענין זה שהיה נהפך על הצורר... וכמו שתקנו בברכה 'כי פור המן נהפך לפורינו', שתראה מזה כי הפור נהפך עליו, ודבר זה דבר מופלג ועמוק בחכמה מאוד". וכאמור זהו יסוד מוסד בספר אור חדש, וכמבואר למעלה בהקדמה הערה 545, פ"ג הערות 420, 471, 490, פ"ד הערות 230, 250, 257, פ"ה הערות 358, 366, 536, פ"ו הערה 98, פ"ז הערה 195, פ"ח הערות 53, 55, 213, 217, פרק זה הערות 7, 8, 270, 271, 284.

45 335 לשון תוספות שם: "אמרה מיבעי ליה - דמשמע דהכי קאמר ובבואה לפני המלך אמרה לו מלבד הספר שעמו לעשות ולשלוח בכל המדינות, אמרה לו עוד 'ישוב מחשבתו הרעה'. דכיון דקאמר 'בבואה אמר', משמע שיש לנו לומר מה שאמרה".

46 336 לפנינו בגמרא איתא "אמר רבי יוחנן", אך בעין יעקב איתא "אמר רב נחמן", וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב, וראה למעלה הערה 40. וכן רש"י בגמרא שם גרס "רב נחמן".

47 337 לשון רש"י שם: "הכי גרסינן אמר רב נחמן יאמר בפה מה שנכתב בספרים - והכי פירושה סדר המקראות כך הוא; 'וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות' פסוק כג, 'כי המן בן המדתא האגגי וגו" פסוק כד, 'ובבואה לפני המלך אמר עם הספר וגו", ומרדכי כתב אליהם שיעשו פורים כי המן ביקש לאבדם, ומה שבאת אסתר לפני המלך להתחנן לו כל זה יאמר שנה בשנה. עם הספר - שתהא מגילה כתובה לפניהם בשעת קריאה".

48 338 פירוש - לפי רש"י התיבות "אמר עם הספר" קאי אדלעיל, שמרדכי ציוה שיהיה כתוב פסוק כד "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים", וכן מה שבאה אסתר אל המלך להתחנן, גם זה ציוה מרדכי שיאמרו עם הספר מתוך מגילה בכל שנה. ואם כן אינו מובן המשך הפסוק "ישוב מחשבתו הרעה וגו'", שאם פירושו שגם זה יאמרו כל שנה מתוך מגילה, היה לו להקדים זאת קודם שאמר "אמר עם הספר". וכן הקשה הריטב"א שם על רש"י, וז"ל: "רש"י ז"ל... הכי גרס, אמר רב נחמן יאמר בפה מה שכתוב בספר. ואדעיל קאי 'וקבל היהודים וכו' כי המן בן המדתא האגגי', כלומר שכל ענין מחשבת המן עם שנתגלגל על ידי אסתר בבואה לפני המלך יאמר בכל שנה ושנה בפה, והספר כתוב לפניו. ולשון דחוק הוא כמו שיבאר המהר"ל בסמוך, גם אין סוף הפסוק בקשר הזה".

49 339 פירוש - רב נחמן אמר "יאמר בפה מה שכתוב בספר", ואם הכוונה שיקרא את מה שכתוב במגילה, היה די לומר "יאמר בספר" או "יכתב בספר", ובודאי נבין מעצמנו שכך תהיה המגילה נקראת.

50 340 למעלה לאחר ציון 325 שהתיבות "אמר עם הספר" מוסבות על האמירה של אחשורוש לסופריו, ולא על האמירה של ישראל בקריאת המגילה.

51 341 "אמר עם הספר - אמר המלך בפיו וצוה לכתוב ספרים שתשוב מחשבתו הרעה בראשו" לשון רש"י כאן. הרי לא מדובר באמירה של ישראל כאשר קוראים את המגילה מדי שנה בשנה, אלא באמירה של המלך אחשורוש, שהמלך יבטא בשפתיו לסופרי המלך את הנאמר באגרות השניות, וכמו שמבאר והולך.

52 342 פירוש - המלך יצוה בפיו לסופריו לכתוב את האגרות השניות להשיב את מחשבת המן האגגי.

53 343 סופרי המלך.

54 344 אבל רש"י מחק הגירסא "אמרה לו יאמר בפה וכו'", שכתב מגילה טז: "הכי גרסינן אמר רב נחמן יאמר בפה מה שנכתב בספרים - ולא גרסינן 'אמרה לו'", כי לרש"י לא מדובר על מה שאסתר אמרה לאחשורוש, אלא על מה שמרדכי שלח לישראל שיאמרו בפה מה שכתוב במגילה.

55 345 מעין מה שכתב למעלה לאחר ציון 206 "באולי לא ישגיחו רק באגרות הראשונות, ויאמרו כי אגרות השניות נכתבו בתחבולות אסתר".

56 346 ולא כגירסה שהביא למעלה לאחר ציון 336 "יאמר בפה מה שכתוב בספר" שהיא גירסת רש"י, שמדובר על העתיד כיצד ישראל יקראו את המגילה. ולפי גירסה זו אין צורך לגרוס "אמרה לו", כי מדובר לאחר מעשה כשאחשורוש כבר אמר בפה את האמור בספר מחמת בקשת אסתר.

57 347 ולא יקשו שתי הקושיות שהקשה למעלה על רש"י לאחר ציון 337; א המשך הפסוק "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ" קשה לרש"י, שאם פירושו שגם זה יאמרו כל שנה מתוך מגילה, היה לו להקדים זאת קודם שאמר "אמר עם הספר". אך לפי גירסת המהר"ל לא קשה, כי איירי מה שאמר אחשורוש לסופרי המלך, שיכתבו האגרות השניות ובזה תבוטל מחשבת המן. ב מה הצורך לומר "יאמר בפה", כי לאחר שזה נכתב במגילה, פשיטא שיקראו כך את המגילה. אך לפי גירסת המהר"ל לא קשה, כי איירי שאחשורוש יאמר את מה שכתוב בספר.

58 348 שאיירי בבקשת אסתר מאחשורוש לאפשר לישראל שיקראו את המגילה מדי שנה בשנה.

59 349 ומה הצורך בבקשה מיוחדת זו, ומדוע שאחשורוש יתנגד לדבר זה.

60 350 כמו הריגת ושתי, תליית המן, וכיו"ב. ולמעלה פ"א לאחר ציון 103 כתב: "וכן מה שאמרו במדרש אסת"ר א, א 'הוא אחשורש' למעלה א, א... הוא אחשורש שהרג אשתו מפני אוהבו, והרג אוהבו מפני אשתו... וכל זה מורה שכל עניין שלו בהשתנות משאר בני אדם. ובא ללמוד על שנזכר במגילה הזאת, שהיה גזירה כמו זאת על ישראל, ודבר זה דבר זר מאוד, כי ישראל הם אומה הקדושה, שיהיה דבר זה גזירה מן המלך עליהם, אף שלא יצאת לפעל". ובגמרא מגילה יב: אמרו "'להיות כל איש שורר בביתו' למעלה א, כב, אמר רבא, אלמלא אגרות הראשונות "שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות" רש"י שם לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט "שהיו ממהרין להורגן במצות המלך באגרות האמצעיות, ולא היו ממתינים ליום המועד" רש"י שם. אמרי, מאי האי דשדיר לן 'להיות כל איש שורר בביתו', פשיטא, אפילו קרחה בביתיה פרדשכא ליהוי "אומרים האומות מה זה ששלח לומר לנו 'להיות כל איש שורר בביתו', שאף הגרדן שורר בביתו" רש"י שם". ולמעלה פ"ח לאחר ציון 146 הביא מאמר זה, וכתב: "נראה דבר זה סכלות... שראו כי כתביו אין בהם ממש, רק דברי שבוש, כאשר כתב להם 'להיות כל איש שורר בביתו', ולכך לא היו משגיחים על הכתבים לעשות מעשה מיד... כי נראה כי בשגעון ינהג".

61 351 כן כתב הריטב"א מגילה טז: בקיצור, וז"ל: "אפשר שביקשה ממנו שיתנו להם רשות לקבוע זכירה זו לדורות, ולא תחשב לו גנאי".

62 352 פירוש - אחשורוש נתן את רשותו ליהודים שיקראו אחת בשנה את הנאמר במגילה.